מיסוי תשלומים לעובד ממעבידו לשעבר בגין הסכם אי תחרות

תשלום המשולם לעובד באופן רגיל מהווה הכנסה פירותית, הנכללת בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961(להלן: "הפקודה") והנטל לסתירת חזקה זו מוטל על העובד.

ביהמ"ש העליון דן ביום 10/8/2016 במספר ערעורים שדנו בסוגיית תשלום בגין אי תחרות והם: ברנע, אבידן וקרינל והתבסס גם על פס"ד ניסים שנדון בביהמ"ש העליון.

באותה החלטה נדונו בהרחבה העקרונות השונים למיסוי הכנסה זו.

נאמר כי יש לבחון את תשלומי אי התחרות בשני שלבים:

ראשית יש לברר שמדובר בתניית אי תחרות אמיתית ולאחר מכן לסתור את החזקה, כי מדובר בהכנסת עבודה- קרי הכנסה פירותית, כפי שנאמר בפס"ד ניסים, כלומר להראות שמדובר בתקבול הוני.

העובד מקבל את התשלום בגין אי תחרות, כפיצוי על הירידה בהכנסותיו, לאור ההגבלה המוטלת עליו.

השקפת ביהמ"ש היא כי שכר העבודה שהעובד לא יקבל בעתיד הוא כדין שכר עבודה.

למעט מקרים חריגים, שבהם מדובר בחוסר השתכרות עתידית לאחר תום תקופת אי התחרות, הראייה היא כי מדובר בהכנסה פירותית.

מאחר שלפי סעיף 89(ג) לפקודה, אם ניתן לסווג הכנסה, הן במסלול ההוני והן במסלול הפירותי, יועדף המסלול הפירותי. כל עוד מדובר בתקבול בעל מאפיינים מעורבים, יועדף המסלול הפירותי.

לאחרונה נדון תיק נוסף בשם טוביה פלדמן בביהמ"ש המחוזי מרכז, וגם בו נפסק בדומה לאמור לעיל.

המסקנה היא כי לאור פסה"ד של ביהמ"ש העליון, יקשה מאוד לסווג תשלום בגין אי תחרות , כתקבול הוני לעניין מס הכנסה, אלא במקרים מאוד חריגים, בהם נפגעה יכולת ההשתכרות של העובד מעבר לתקופת אי התחרות שהוסכמה.