מענקי קורונה

לאחרונה נדונה סוגיה שרלוונטית לחלק ניכר מהעסקים בישראל שנפגעו מירידה משמעותית בפעילותם בתקופת הקורונה והמדינה לא שילמה להם את המגיע להם על פי דין. בעניין ב. ג. בטחון הצפון (להלן: "המערערת") הוגש ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני קורונה- השתתפות המדינה בהוצאות קבועות של עסקים. הערעור הוגש לפי סע' 21(ה)(2) לחוק התוכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש)(הוראת שעה) (להלן: "החוק").

החברה עוסקת במתן שירותי אבטחה, ליווי ומתן שירותי רפואה לטיולים בהם משתתפים ילדים ובני נוער. כתוצאה ממצב הקורונה בוטלו הטיולים ולכן נאלצה המערערת להוציא את עובדיה לחל"ת. החוק נועד לסייע לעסקים שנפגעו עקב מצב החירום, בכדי שיוכלו להמשיך לשלם את הוצאותיהם הקבועות, שלא חל בהן שינוי למרות המגבלות.

רשות המיסים(להלן: "המשיבה") לא קיבלה את בקשת המענק שהגישה המערערת במלואה וקבעה כי המערערת זכאית למענק חלקי. ערעורה של המערערת לוועדת הערר התקבל באופן חלקי.

המערערת טענה כי קביעת עסקה כעונתי אינו נכון ולכן התערבות המשיבה במקדם ההשתתפות בהוצאות הקבועות אינו נכון וכי ההחלטה בהשגה ניתנה באיחור.

המשיבה טענה כי המועד שנקבע בחוק הנו מנחה ולא מחייב וכי לא נגרם למערערת נזק משמעותי וכי היקף הביקורת השיפוטית של ביהמ"ש בערעור מנהלי הוא מצומצם.

כבוד השופטת א' ויינשטיין קיבלה את הערעור ממספר טעמים. אכן מידת התערבות ביהמ"ש בערעור מנהלי על ועדות ערר הוא מצומצם, כאשר מתבקשת התערבות בממצאים עובדתיים או בקביעות מקצועיות, שהן בסמכותן של ועדות הערר, אך כאשר החלטות ועדת הערר הן שגויות ביסודן או עלולות לגרום לעיוות דין, יתערב ביהמ"ש. כן יתערב ביהמ"ש בהחלטות שנגועות בחוסר סבירות מהותי, או החלטות לא מנומקות, או החלטות שנתקבלו בחוסר תום לב, או כאשר הייתה השפעה של שיקולים זרים או פגיעה בכללי הצדק הטבעי וכן אם מתברר כי המסקנה המשפטית שגויה משמעותית בהתאם לממצאים העובדתיים. או כאשר הועדה לא התייחסה לכל הנסיבות, או שהמידע שהוצג בפניה היה חסר.

מאחר שאין פסיקה של ביהמ"ש בסוגיה, נדרש שביהמ"ש יגבש פסיקה מנחה לגבי מידת התערבותו בהחלטות הוועדה לענייני קורונה.

מטרת מענקי הקורונה היא מתן סיוע לעסקים שהכנסותיהם נפגעו עקב מצב החירום, כדי שיוכלו לשלם את ההוצאות הקבועות, באופן מהיר כדי לאפשר לעסקים לשרוד את המשבר שנבע מהסגרים והמגבלות. כאשר ההשתתפות בהוצאות הנה לעוסק שמחזור עסקאותיו ירד בלמעלה מ-40% מתקופת הבסיס, שהנה שנת 2019.

בסעיף 8(3) לחוק נקבעה הנחה כי קיים קשר סיבתי בין השפעת נגיף הקורונה לבין הירידה במחזור העסקאות של העסק. העוסק אינו צריך להוכיח את הקשר הסיבתי וכן לא להמציא מסמכים או ראיות. ככל שרשות המיסים רוצה לטעון כי הקשר הסיבתי אינו מתקיים, עליה להמציא ממצאים עובדתיים כדי לסתור זאת.

מן הכלל אל הפרט, נקבע כי ועדת הערר טעתה בסיווג העסק כעונתי. כן שגתה הועדה בכך שלא נתנה למערערת להגיב לסיווג האמור. בכך פגעה הועדה בזכות הטיעון של המערערת. גם לגופו של עניין לא היה מקום לקבוע כי מדובר בעסק עונתי.

המשיבה איחרה זמן רב במתן ההחלטה בהשגה, כאשר עיתוי קבלת המענק הינו קריטי לעוסק.

מסקנתה של הועדה כי מועד מתן ההחלטה הנו מועד מנחה ולא מחייב אינה נכונה ואינה סבירה וכן לא ניתן נימוק לאיחור מתן תשובת המשיבה בהשגה.

גם סטייה של המשיבה ממקדם ההשתתפות בהוצאות אינה סבירה. המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח מדוע יש לסטות מנוסחת החישוב הקבועה בחוק. וגם בהחלטה לגבי ההשגה אין נימוק לסטייה.

גם טענת העסק העונתי שהועלה מאוחר יותר ע"י המשיבה ללא מתן אפשרות למערערת להגיב עליו, יוצרת פגם מהותי בהחלטת ועדת הערר. מדובר בפגיעה בזכות הטיעון שהיא כפגיעה בזכות להליך הוגן, שהנה זכות יסוד. הפגם שנפל בהחלטת הועדה בולט יותר לנוכח העובדה שבקשת המערערת לא התקבלה במלואה ללא הסבר.

כאן הרחיב ביהמ"ש ודן בזכות הטיעון, שכוללת גם את זכות העיון. כדי שהפרט יוכל להתמודד מול החלטת הרשות, על הרשות להציג את מלוא העובדות והנתונים שביססו את החלטתה ולאפשר לפרט עיון בחישובים ובראיות, שעליהם נסמכת ההחלטה.

ההחלטה בהשגה ניתנה באיחור רב, תוך שהמשיבה העלתה בה נימוק חדש, שפגע במערערת לטעון באופן סדור את טענותיה.

גם הטענה בדבר עסק עונתי נבחנה באופן יסודי, מאחר שהמשיבה לא הגדירה זאת והשאלה האם כל תנודתיות במחזור העסקאות מראה על עסק עונתי וכן על המשיבה להפעיל את סמכותה בסטייה מנוסחת החישוב לגבי כל העסקים באותו תחום באופן שוויוני, כמקובל במשפט המנהלי.

החלטת ועדת הערר שקבעה כי המערערת היא עסק עונתי, אינה נכונה ואינה סבירה, משלא בחנה את נתוני העסקאות גם לשנת 2018.

משנשמט הבסיס עליו נסמכה המשיבה כנימוק לסטייתה מנוסחת חישוב המענק כאמור בחוק, נשמט גם היסוד להחלטת ועדת הערר לקבל את עמדת המשיבה לסטות מהנוסחה. ודי בכך, כדי לקבל את הערעור.

ועדת הערר לא פסקה למערערת פיצוי בגין האיחור במתן ההחלטה בהשגה וגם בכך נפל פגם.

המשיבה גם נמנעה מלשלם למערערת את סכומי המענק שאינם שנויים במחלוקת בגין תקופות מאוחרות יותר עד להתערבותו של ביהמ"ש. נפסק כי התנהלות המשיבה אינה ראויה, במיוחד לאור העובדה שהמענקים המגיעים לבעלי עסקים אינם נדבה והם כאוויר לנשימה בתקופה מאתגרת זו, לפיכך, חויבה המשיבה בהוצאות.

אין ספק שמדובר בפס"ד הכולל ביקורת קשה לגבי התנהלות רשות המיסים ביחס לנישומים בעניין מענק הקורונה ובכלל, תוך מתן החלטות לא סבירות ולא מנומקות בהתאם לחוק, שסביר שיעלו גם בתיקים נוספים בעניין מענק הקורונה. לפיכך אפשר שרשות המיסים תערער על פסה"ד, או שתתנהל באופן מיטבי בוועדות הערר ובכלל.

יצוין כי מעט לאחר פסה"ד הנ"ל דחתה ועדת הערר את בקשתו של הידוען אדיר מילר באותה סוגיה. דחייה זו תפסה כותרות בגלל היותו ידוען.