חשיפת נתוני נישומים שפנו להליך גילוי מרצון

ביום 22/3/2016 ניתן פס"ד בעת"מ (ירושלים) 50846-11-15 חגי גרוס נ' רשות המיסים והממונה על המידע ברשות המיסים.

העותר, שהנו עו"ד ורו"ח ביקש מביהמ"ש, שיורה לרשות המיסים למסור לעיונו פרטי מידע לגבי בקשות של נישומים לגילוי מרצון.

בקשת העותר התבססה על חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן – "החוק"). העותר הסביר כי עניינו בפרטים נובע מעיסוקו בתחום וכן מאחר שהוא עורך עבודה אקדמית בנושא. עוד מעלה העותר כי רשות המיסים (להלן – "הרשות") מקבלת החלטות "במחשכים", שנוגעות למיליארדי ₪, ללא שקיפות ציבורית, תוך אפליה קשה בין נישומים ותוך פגיעה קשה באמון הציבור במערכת.

לטענת העותר, הרשות מבקשת מהנישומים ראיות להוכחת מקור הכספים טרם הוחלה הרפורמה במיסוי בשנת 2003, מועד בו שונתה שיטת המיסוי מטריטוריאלית לפרסונאלית. ראיות אשר הנישומים מתקשים להמציא מבחינה אובייקטיבית, לגבי אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים.

באופן הזה גובה הרשות מהנישומים "דמי חסות", בגין חוסר הברירה של הנישומים, כדי להיכלל בהליך הגילוי מרצון. אלא שאין אחידות בטיפול במיסוי שישולם בגין התקופה שקדמה לרפורמה והמס נגבה באופן שרירותי לטעמו.

תכלית העתירה היא לבחון את הטענות דלעיל.

העותר טוען גם, כי הליך הגילוי מרצון, דומה במהותו להליך של תשלום כופר, מאחר שבשני המקרים משלם הנישום כסף לרשות המיסים בתמורה לחסינות בפני העמדה לדין פלילי.

מאחר שהחלטות ועדות הכופר מפורסמות כיום בעקבות דוח מבקר המדינה משנת 2007 ומכוח פסיקת ביהמ"ש העליון בעע"ע 398/07, חייבת רשות המיסים לפרסם גם את הסכמי השומה שנחתמו בהליך הגילוי מרצון.

הרשות טענה כי מדובר במידע רב שעליה לערוך באופן ידני , שאינו ממוחשב, ומאחר שמדובר בכ-4,200 תיקים, עליה להשקיע בכך למעלה מ- 1,430 שעות עבודה.

הרשות הסכימה להעביר נתונים חלקיים בלבד וזאת לאחר תום תקופת הגילוי מרצון, הוראת השעה.

הרשות הפנתה להוראות החיסיון המופיעה בסעיף 231(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 ( להלן – "הפקודה"), לפיה אין לחשוף נתונים על הכנסותיו של נישום אלא לצורכי הפקודה.

באשר לעניין הכופר, טענה הרשות כי יש לאבחן בינה לבין ענייננו, מאחר שהליך הכופר הוא חריג, הוא מעין שיפוטי ובגדרו ניתנה לרשות הסמכות להטיל סנקציה עונשית על עברייני מס ולכן מתבקשת השקיפות.

העותר חזר והדגיש כי מניע הרשות בדחיית הנתונים החלקיים נובעת מהרצון לסחיטת הנישומים לשלם סכומים שאינם חייבים בהם. הליך הגילוי במתכונתו הנוכחית אינו עומד בפיקוח, לנישומים אין דרך להשיג על ההחלטה בעניינם והיעדר השקיפות מאפשר קבלת החלטות בלתי אחידות.

כמו כן ביקש העותר לקבל מידע בדבר המייצגים בהליך הגילוי מרצון וכמות התיקים שבהם הם מטפלים.

ביהמ"ש הביע את עמדתו, כי הזכות למידע אינה מוחלטת והיא עומדת מול הזכות לפרטיות ויש לערוך איזון בין הזכויות.

כמו כן, לדעת ביהמ"ש פסה"ד בעניין הכופר אינו תומך בעתירה, מאחר שביהמ"ש העליון הכיר בכך שחשיפת פרטים הנה פגיעה בפרטיות הנישומים, לאור החיסיון שבדיני המס ולאור חוק הגנת הפרטיות. אך יחד עם זאת, הימנעות מחשיפת פרטי הנישומים יכולה ליצור תמריץ עבורם לשימוש במנגנון הכופר. הליך הכופר הוא תחליף להליך פלילי שבו היו נחשפים פרטי הנישומים. והליך הכופר הוא הליך מעין שיפוטי, שבו מוטלת סנקציה עונשית. ולכן סבר ביהמ"ש העליון, כי שקיפות בהליכי הכופר תקדם את האינטרס הציבורי שבהרתעת עברייני מס ותאפשר פיקוח ציבורי על התנהלות הרשות.

בענייננו, אין המדובר במי שנחשד בביצוע עבירה. הסכום הנגבה ממנו הוא חוב מס, בצירוף ריבית והצמדה ולא סנקציה עונשית שבאה במקום הליך פלילי. המדובר בנישום שפונה לרשות מיוזמתו ומדווח על הכנסותיו החייבות במס ואלמלא פנייתו לא היה בידי הרשות מידע לגבי הכנסות אלה.

הרשות מסכימה למסור את הפרטים שמצויים במערכת הממוחשבת שלה בתום תוקף הוראת השעה.

מאחר שחשיפת המידע עתה תגרום להכשלת ההליך של גילוי מרצון, הנשען על אנונימיות, חשאיות ואמון במערכת, באופן ממשי בסבירות גבוהה, נראה לביהמ"ש שהרשות עמדה בנטל הוכחת הפגיעה והסתברותה כתוצאה מחשיפת המידע.

לגבי המידע שאינו קיים במערכת הממוחשבת, הרשות אינה צריכה למסור לאור הכבדת הנטל שיוטל עליה ויכביד על ביצוע משימותיה העיקריות, כפי שנאמר בעע"מ 2398/08.

ביהמ"ש החליט כי ניתן לספק לעותר את פרטי פקידי השומה והמייצגים שטיפלו בבקשות לגילוי מרצון, ללא מתן מספרי הבקשות, שמא יתגלו פרטי הנישומים. וזאת 30 יום לאחר תום תוקפה של הוראת השעה.

יוצא אפוא, שרובה המכריע של העתירה נדחה.

לטעמי, מן הראוי שרשות המיסים תנקוט בשקיפות לגבי מיסוי הכספים שהיו לנישומים טרם הרפורמה, כלומר, שלנישומים ולמיצגיהם תהא ידיעה ברורה לגבי שיעורי המס שיחולו בתקופה טרומית זו על כל אחד מהנישומים לפי סוג מקורות ההון וההכנסות, מאחר שכיום כל פקיד שומה מנסה לקבל מס שיעורים מירביים לגבי תקופה זו, באופן שרירותי ללא אבחנה לגבי מקור הכספים, בידיעה שמרבית הנישומים אינם מסוגלים להמציא מידע באופן אובייקטיבי לגבי הכספים שנמצאו בחו"ל במשך עשרות שנים.

למותר לציין, כי באופן רגיל, חלק ניכר מהכספים שהיו בחו"ל נבעו מירושות, או מפיקדונות כספיים, או מהכנסות שהופקו בחו"ל טרם הרפורמה ולכן לא היו חייבים במס כלל. כלומר הרשות מנצלת את חוסר יכולתם של הנישומים להמציא ראיות להחזקת הכספים לפני עשרות שנים, כדי למסותם שלא כדין.

בל נשכח שלמיסוי הכספים בתקופה שלפני הרפורמה, כלומר עד סוף שנת 2002, מתווספים גם ריבית והצמדה, באופן שמייקר באופן מהותי את המס המוטל על הנישומים, שאפשר שהוא מוטל מלכתחילה שלא דין כאמור לעיל.

העותר טען גם כי, אין הנישומים יכולים להשיג על ההחלטה בעניינם.

למשל בהליך הגילוי מרצון, כאשר לנישום נוצרו הפסדים בסוף תקופת הגילוי, ניתן לבקש קיזוז ההפסדים רטרואקטיבית, בהתבסס על הנאמר בעניין הירשזון ודמארי, לאור העבדה שבנוהל הליך הגילוי מרצון נקבע, כי לא ניתן לקזז הפסדים, בתקופה שלאחר הגילוי.

כאשר הנישום ו/או מייצגו חותמים על ההסכם עם הרשות והרשות אינה מסכימה לכלול את בקשת הנישום לקיזוז הפסדים רטרואקטיבית, יקשה על הנישום להשיג על ההחלטה, שעוגנה בהסכם, אלא בנסיבות חריגות.